דיוקנה של הטראומה במוח צעיר: המנגנון העצבי שמשתבש כתוצאה מחשיפה לאירוע קשה בגיל רך

תמונות הילדים המשתחררים משבי חמאס מפיחות תקווה, אבל עבור רובם היציאה לחופשי היא רק נקודת התחלה בתהליך שיקום ארוך. מחקרים רבים מראים כי חשיפה בגיל צעיר למלחמה, התעללות ואירועים טראומטיים אחרים, עלולה להוביל בסבירות גבוהה לבריאות לקויה, לקשיים חברתיים ולהפרעות נפשיות בבגרות. מחקר חדש של מדעני מכון ויצמן למדע מספק כמה סיבות לאופטימיות. במחקר בעכברים שהתפרסם בסוף השבוע בכתב-העת המדעי Science Advances חשף צוות חוקרים בראשותו של פרופ' אלון חן אילו מנגנונים מוחיים משתבשים כתוצאה מחשיפה לטראומה בגיל ינקות, והראה כי ייתכן ששינויים אלה הינם הפיכים וניתנים לטיפול מוקדם.   

למוח שלנו יש תכונה מופלאה, "פלסטיות" שמה – והיא מייצגת את יכולתו להשתנות וללמוד לאורך כל ימי חיינו. עם זאת, מטבע הדברים, בשנות החיים הראשונות, כאשר המוח מצוי עדיין בתהליכי התפתחות – הפלסטיות נמצאת בשיאה. זה נכון ליכולות רכישת השפה שלנו, אבל גם לרגישות-יתר לאירועים טראומטיים שעלולים להשאיר חותם שרק יתעצם בבגרות. למרות העדויות המחקריות הרבות לכך, מעט מאוד ידוע על על האופן שבו חשיפה לטראומה בגיל צעיר משפיעה על סוגי תאים שונים במוח ועל התקשורת בין תאי העצב בבגרות.

מעבדתו של פרופ' חן במחלקה למדעי המוח במכון מתמחה בחקר המנגנונים המוחיים וההתנהגותיים של תגובת הלחץ (stress). במחקרים קודמים בחנו במעבדה כיצד חשיפה ללחץ בזמן הריון השפיעה על עוברי עכברים בבגרותם. במחקר הנוכחי התמקדו החוקרים בהשפעת אירועים טראומטיים זמן קצר לאחר הלידה. כדי להציע קפיצת מדרגה בהבנת ההשפעה של טראומה על המוח המתפתח וההשלכות של השפעה זו בבגרות, שילבו החוקרים בהובלתו של ד"ר ארון קוס, שלוש מהחוזקות של המחקר במעבדה: היכולת לחשוף תהליכים מולקולוריים במוח ברזולוציה הגבוהה ביותר האפשרית כיום, וזאת באמצעות ריצוף החומר הגנטי ברקמות ברמת התא הבודד; היכולת לעקוב באמצעות מצלמות אחר עשרות משתנים התנהגותיים בסביבה חברתית עתירת גירויים המדמה באופן קרוב ככל האפשר תנאי מחיה טבעיים, והיכולת לעבד את כמות הנתונים האדירה שמתקבלת מסביבה זו באמצעות כלים של למידת מכונה ובינה מלאכותית.

המיפוי ההתנהגותי המקיף העלה כי עכברים שנחשפו לאחר הלידה לאירוע טראומטי – הזנחה מצד אימותיהם – הפגינו שלל התנהגויות שהעידו על מיקומם בתחתית המדרג החברתי. "ביטוי התנהגותי מקביל בבני-אדם עשוי ללבוש צורה של רמת מופנמות גבוהה, חרדה חברתית ואישיות נמנעת – התנהגויות הידועות כמאפיינות פוסט-טראומה", אומר ד"ר חואן פבלו לופז, לשעבר חוקר בתר-דוקטוריאלי במעבדת מחקר משותפת למכון ויצמן למדע ולמכון מקס פלאנק לפסיכיאטריה במינכן, וכיום ראש קבוצת מחקר במחלקה לנוירוביולוגיה במכון קרולינסקה בשוודיה.

""ביטוי התנהגותי מקביל בבני-אדם עשוי ללבוש צורה של רמת מופנמות גבוהה, חרדה חברתית ואישיות נמנעת – התנהגויות הידועות כמאפיינות פוסט-טראומה"

בשלב הבא של המחקר, חשפו החוקרים חלק מהעכברים שהיו נתונים לאירועים טראומטיים בינקותם, לאירוע חברתי מלחיץ בבגרותם – בריונות מצד עכברים אחרים. כך נוצרו ארבע קבוצות של עכברים בוגרים: עכברים שלא נחשפו לטראומה כלל; עכברים שלא נחשפו לטראומה בגיל צעיר, אך היו נתונים לבריונות בבגרותם; עכברים שנחשפו לטראומה בגיל צעיר בלבד, ועכברים שגם נחשפו לטראומה בגיל צעיר וגם היו נתונים לבריונות בבגרותם. כדי לחשוף מה משתבש במוח כתוצאה מחשיפה לטראומה מוקדמת ומה קורה כתוצאה מכך בבגרות, יצרו החוקרים השוואות מדוקדקות בין ארבע הקבוצות באמצעות ריצוף מולקולות אר-אן-אי ברמת התא הבודד באזור המוחי הידוע בחשיבותו לתפקוד חברתי – ההיפוקמפוס. ההשוואה העלתה כי הטראומה המוקדמת הותירה את חותמה על סוגי תאים שונים והשפיעה בעיקר על רמות ביטוי הגנים בשתי תתי-אוכלוסיות של תאי עצב: תאים המשתייכים למערכת הגלוטמט הממריצה ולמערכת הגאבא המעכבת; חותם זה היה חזק במיוחד בעכברים שנחשפו לטראומה חוזרת בבגרותם.

תאי העצב במוח מתקשרים זה עם זה באמצעות אותות חשמליים – אותות אלה יכולים להיות ממריצים (אקסיטטוריים) או מעכבים (אינהיביטוריים). אות ממריץ מעודד תקשורת בין תאי עצב, בעוד אות מעכב מדכא תקשורת מסוג זה. בדומה לדוושת הגז ולבלמים ברכב, תפקוד תקין של המוח תלוי באיזון הנכון בין מסרים ממריצים ומעכבים, וחוסר איזון במסרים אלה מאפיין הפרעות פסיכיאטריות רבות. אחת הדרכים למדוד את הפעילות החשמלית ואת המאזן האקסיטטורי-אינהיביטורי במוח היא באמצעות מדידה אלקטרופיזיולוגית. לשם כך נעזרו החוקרים בד"ר ז'וליאן דינה, לשעבר מדען סגל במכון ויצמן וכיום אלקטרופיזיולוג בתעשיית התרופות. המדידות האלקטרופיזיולוגיות בהיפוקמפוס תמכו בממצאים המולקולריים: חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות המוקדמת שיבשה בבגרות את האיזון בין מסרים ממריצים ומעכבים.

כשבידיהם מנגנון מוחי המשתבש בבגרות כתוצאה מטראומה מוקדמת וקשור למאזן ההמרצה-עיכוב במוח, ניסו החוקרים לבדוק אם ניתן לתקן את מה שנשבר. בחלון טיפולי קצר בסמוך לטראומה המוקדמת נתנו החוקרים לעכברים תרופת הרגעה מוכרת – דיאזפאם או בשמה המסחרי "ואליום" – הידועה כמשפיעה על מערכת הגאבא המעכבת במוח. הטיפול קצר המועד הוביל לתוצאות לא פחות ממדהימות: העכברים שטופלו הצליחו להיחלץ בעקבות הטיפול באופן מלא או קרוב לכך מהעתיד ההתנהגותי שהיה צפוי להם וממיקומם בתחתית הסולם החברתי. "הבנת המנגנונים המולקולריים והתפקודיים, אפשרה לנו לנטרל את ההשפעה ההתנהגותית השלילית באמצעות התערבות תרופתית בסמוך לחשיפה לאירועים הטראומטיים. עם זאת, בוודאי שאין לראות בכך המלצה לטיפול תרופתי בנפגעי טראומה צעירים", מבהיר ד"ר קוס. "מצד שני, הממצאים כן מדגישים את החשיבות של התערבות טיפולית מוקדמת ליכולת השיקום".  

לחץ כבד ומתמשך משפיע על הגוף בכל גיל ועלול לתרום להתפרצות מחלות – מהפרעות פסיכיאטריות ועד השמנת יתר וסוכרת. אבל בשנות החיים הראשונות, ועוד לפני כן ברחם, לאירועים אלה יש השפעה דרמטית. "המלחמות בישראל, באוקראינה, בסודאן ובמדינות נוספות, משבר הפליטים העולמי חסר התקדים הנובע בין היתר ממשבר האקלים, לצד ההבנה הגוברת של הנזקים ארוכי הטווח של חשיפה למלחמה ואלימות בגיל צעיר, מחדדים את הצורך ביכולות שיקום טובות יותר", אומר פרופ' אלון חן. "הממצאים החדשים שלנו מסמנים מנגנון מוחי מרכזי שהינו בעל רגישות מיוחדת לטראומות ילדות, אבל החלק המרגש ביותר בעבודה הוא האפשרות המסתמנת לרתום את יכולת השינוי של המוח הצעיר לצורך שיקום מהטראומה ומהמחירים שהיא עלולה לגבות בבגרות".

לקבלת מידע נוסף, תמונות ולתיאום ראיונות:
משרד הדוברת - מכון ויצמן למדע
08-9343856 news@weizmann.ac.il