מדע חוצה גבולות

ד"ר טארק אבו-חאמד עם רעייתו סוקינה ובתם איליה. הכל תלוי בחינוך

הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר

לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים.

ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר.

ימים לבנים

מלים: לאה גולדברג

לחן: שלמה יידוב

ד"ר טארק אבו-חאמד, צעיר פלסטיני, תושב הכפר הקטן צור-באהר במזרח ירושלים, מאמין בכל לבו ביכולתו של המדע לגשר על פערים תרבותיים, לאומיים ופוליטיים. הוא השלים את לימודיו לתואר שלישי בהנדסה כימית באוניברסיטת אנקרה, טורקיה, והחל להתעניין באפשרות לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי במחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה במכון ויצמן למדע. בין הגורמים להתעניינותו הוא מונה את המוניטין הבין- לאומי של מדעני המכון, ואת האפשרות לעבוד ולבצע ניסויים במגדל השמש של המכון, שהוא אחד מהמתקנים המתקדמים בעולם בתחום הפיתוח של שיטות מתקדמות לניצול אנרגיית שמש. "בשבילי זו הייתה בחירה טבעית", אומר ד"ר אבו-חאמד. "רציתי לבחור במסלול מחקר שיאפשר לי לממש את הפוטנציאל שלי במלואו". הוא יצר קשר ראשון עם המכון באמצעות שגרירות ישראל בטורקיה, ובהמשך נפגש ושוחח עם פרופ' יעקב קרני, ראש המרכז לחקר האנרגיה, ובמאי 2003 התקבל למכון כחוקר בתר-דוקטוריאלי.

על-אף האקלים הפוליטי הכללי בין פלסטינים לישראלים, בעיצומה של אינתיפאדה, אבו-חאמד התקבל במכון בברכה: "האנשים כאן ישרים וענייניים. הם עסוקים במחקר מדעי ולא מניחים לעניינים אחרים להפריע להם". לדרך שבה התקבל בין עמיתיו למחקר תרמה אמונתו הבסיסית במדע ללא גבולות. המנחה שלו, פרופ' קרני: "המדענים והעובדים במכון ויצמן באים ממיגוון רחב של רקעים תרבותיים, אתניים ופוליטיים. אבל ההבדלים האלה אינם רלבנטיים לעבודה שלנו, ואינם משפיעים עליה". ד"ר אבו-חאמד: "פלסטינים רבים לא רוצים שום שיתוף פעולה עם ישראל, הוא אומר, אך לסטודנטים ולחוקרים פלסטינים כדאי מאוד להיות מעורבים בקהילה המדעית בישראל, שרמתה גבוהה ומאתגרת. מדע צריך לעשות למען המדע, כדי לשפר ולהרחיב את ההבנה שלנו על העולם שבו כולנו חיים. יחד, נוכל להגיע להישגים משמעותיים שיקדמו את כולנו".

ד"ר אבו-חאמד למד, כילד, את ערכה של תקשורת בין-אישית בהשגת מטרות משותפות. כתושב הכפר צור-באהר, ממש מעבר לגדר של קיבוץ רמת רחל, שבמשך שנים רבות שימשה כגדר הגבול, "הקו הירוק" המפורסם, נהג לעבוד בחופשת הקיץ בקטיף פירות בקיבוצים השכנים. כך למד להכיר אנשים מכל העולם, תירגל את יכולת השיחה שלו באנגלית, סיפר לאחרים על חייו ו למד על תרבויות אחרות. הוא מתאר את עצמו כמעין מתווך תרבותי בלתי-רשמי: "השתלבתי בחברתם של אנשים שביקרו בישראל, ובכך קיוויתי להבין ולהכיר השקפות אחרות ולהשפיע על הדרך שבה הם רואים ומבינים את האנשים שחיים בישראל".

כפלסטיני המבצע מחקר מדעי במכון, הוא מתפקד לעתים גם כממשק אנושי בין ישראלים, פלסטינים והקהילה המדעית הבין-לאומית. "חברי הישראלים שואלים אותי לא פעם על נקודות הראות של פלסטינים, ועל הדעות וההשקפות הרווחות בחברה הפלסטינית", הוא אומר. דעותיו שלו, אמנם, שונות מאלה המפורסמות בכלי תקשורת בעולם. בשבילו, שיתוף הפעולה המעשי בין ישראלים לפלסטינים חשוב יותר מפוליטיקה. את התפיסה הזאת הוא מציע להתחיל להנחיל כבר בבתי- הספר היסודיים. "המדע צריך להיות מסלול לימוד חוצה תרבויות", הוא אומר. מאז שהגיע למכון הוא מארגן סיורים של ילדים פלסטינים המשתתפים בחוגי מדע בכפרו, בגן המדע. הוא מלווה את הקבוצה, מתפקד כנציג המכון, מסביר את העקרונות המדעיים שמומחשים במוצגים השונים של הגן, ומשמש מודל לחיקוי בשביל הילדים ומוריהם.

הוא היה רוצה לראות סוגים שונים של תוכניות חילופים בין מוסדות מחקר פלסטינים וישראליים, שבמסגרתן מרצים, מדענים ומורים יתארחו במוסדות מקבילים מהצד השני וילמדו להכיר את עמיתיהם. "נתחיל מבן-אדם אחד ונגיע למאה. אנחנו צריכים לעבוד יחד למען חינוך למדע". הוא יודע שהדרך להגשמת החזון הזה תהיה רצופת קשיים. "ספגתי מהלומה משמעותית כשד"ר סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל- קודס, קיבל ביקורת כל כך חריפה מהקהילה הפלסטינית המדעית על כך שחתם הסכם שיתוף פעולה בתחום החינוך המדעי עםהאוניברסיטה העברית בירושלים. אבל אני מאמין שבעתיד נצליח יותר. צריך רק לרצות, ולא לוותר".

אישי

ד"ר טארק אבו-חאמד נשוי לסוקינה ואב לבת, איליה, שנולדה לפני כשנתיים. הוא מתגורר בכפר צור-באהר, שבו מתגוררים 15,000 תושבים, ונוסע מדי יום למעבדתו שבמכון. המחקר הבתר- דוקטוריאלי שלו במכון, המצוי כעת בשנתו השלישית, מתוכנן להסתיים בשנת 2006, ולאחר מכן הוא מתעתד לבצע מחקר בתר-דוקטוריאלי נוסף במעבדה לאנרגיית שמש במחלקה להנדסת מכונות של אוניברסיטת מינסוטה.

ייצור מימן בעזרת אנרגיית השמש

מימן הוא היסוד השכיח ביותר ביקום. הוא גם דלק ידידותי לסביבה, שאינו מזהם ושריפתו אינה כרוכה ביצירת תוצרי לוואי מזיקים. מכוניות ניסיוניות כבר מונעות במימן, והאפשרות לעבור לשימוש שוטף בדלק מימן תלויה בעיקר ביכולת להפיק כמויות גדולות של החומר הזה, ולאחסן אותו בתהליך שיהיה זול יחסית מצד אחד, ובלתי-מזהם מצד שני. זו בדיוק היא מטרת מחקריו של ד"ר טארק אבו-חאמד. בהנחייתו של פרופ' יעקב קרני, ראש המרכז לחקר האנרגיה במחלקה למדעי הסביבה ולחקר האנרגיה של מכון ויצמן, ובשיתוף עם מיכאל אפשטיין, ראש יחידת המתקנים הסולריים במכון, מציע ד"ר אבו-חאמד דרך מקורית לשימוש בבור (יסוד אל-מתכתי) להפקה ולאיחסון. ד"ר אבו-חאמד: "אפשר לאחסן בור ומים בשני מכלים נפרדים במכונית, ולערבב אותם באופן מבוקר כדי לשחרר מימן לפי צריכת המנוע. הפסולת היחידה הנוצרת בתהליך זה היא תחמוצת בור, שאפשר לחזור ולהפיק ממנה את הבור לשימוש חוזר בהפקת מימן נוסף. חמישה קילוגרם מימן יספיקו כדי לנסוע במכונית ממוצעת 500 קילומטר, ללא פליטה של שום חומר מזהם", הוא אומר. המדענים מתכוונים לבנות בקרוב מערכת ניסיונית במטרה לבחון את אפשרויות היישום של הרעיון הזה.