קח מעט די-אן-אי, קורט ננו-צינורות פחמניים, כמה גבישי זהב זעירים ומשטח סיליקון, ובנה מהם ננו-טרנזיסטור. זה בדיוק מה שעשו חברי קבוצת המחקר של פרופ' רון נעמן מהמחלקה לפיסיקה כימית במכון ויצמן למדע. למעשה, הם התחילו את המסע בשלב ראשוני יותר: לקחו ערימה קטנה של פוספטים, סוכרים ונוקליאוטידים, ובנו מהם גדילים של די-אן-אי שתוכננו כך שייצמדו לננו-צינורות פחמניים. לאחר מכן בנו באותה שיטה גדילי די-אן-אי שנצמדו למגעים זעירים עשויים זהב, אשר עוגנו למשטח סיליקון. בשלב הזה עירבבו את שתי הקבוצות האלה, כך שגדילי הדי-אן-אי המחובריםלננו-צינורות העשויים פחמן נצמדו לגדילי הדי-אן-אי המחוברים למגעי הזהב. כך, למעשה, עלה בידיהם ליצור מעין "גשרים" של ננו-צינורות פחמניים שגישרו מעל למשטח הסיליקון, בין מגעי הזהב.
היכולת לעצב ננו-גשרים כאלה, בין מגעים של חומר מוליך חשמל (זהב), עשויה להוביל לפיתוח ננו-טרנזיסטורים זעירים שמהם ייתכן שאפשר יהיה, בעתיד, לבנות מעגלים אלקטרוניים זעירים, מהירים ויעילים במיוחד. המדענים סבורים, שייתכן כי בנוסף לכך אפשר יהיה לשלב בהתקנים מולקולות ביולוגיות שיגיבו עם הדי-אן-אי, ובכך ישנו את התנהגותם החשמלית של ההתקנים. ממצאים אלה תוארו במאמר שהמדענים פרסמו בכתב-העת המדעי APPLIED PHYSICS LETTERS. בניסוי זה נוצרו ננו-טרנזיסטורים בכ-10 אחוזים מזוגות מגעי הזהב, אך בימים אלה מחפשים המדענים דרכים לשפר את התוצאות האלה, דבר שעשוי לקדם את אפשרויות היישום של השיטה החדשה.
ננו-צינורות עשויים פחמן הם מעין "דפים הבנויים מאטומי פחמן, המגולגלים כך שהם יוצרים צינור דק שקוטרו יכול להיות קטן מננו-מטר אחד. ננו-מטר הוא מיליונית המילימטר, גודל השווה לרוחבם המשותף של 10 אטומי מימן. החומר הגנטי די-אן- אי יוצר גדילים המתלפפים זה סביב זה ונצמדים זה לזה בתצורה המזכירה סולם חבלים. כל "שלב" ב"סולם" הזה בנוי משני נוקליאוטידים, הנבדלים זה מזה על-פי הבסיסים החנקניים הכלולים בהם. סדר ההיצמדות של הנוקליאוטידים קבוע: טימין תמיד נצמד לאדנין, ואילו גואנין תמיד נצמד לציטוזין. כללי הצימוד האלה מאפשרים, למעשה, להנדס רצפים מולקולריים של די-אן-אי שייצמדו זה לזה וייצרו מבנים חדשים. כך גם אפשר להנדס רצף מולקולרי של די- אן-אי שייצמד לננו-צינורות עשויים פחמן. יכולות אלה של הד-אן-אי כבר עמדו במרכז מאמציהם של מדענים רבים ממקומות שונים בעולם ליצור ננו-טרנזיסטורים, אבל כפי שהדברים נראים כיום, השיטה שפיתחו מדעני מכון ויצמן היא המתאימה ביותר, עד כה, לפיתוח יישומים תעשייתיים ולייצור כמויות גדולות של ננו-טרנזיסטורים.