מעגלים

 

 

מעגל חיים אחד נסגר בעבור פרופ' ישראל פכט, אשר לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית עלה כתינוק עם משפחתו לארץ ישראל, והיה, לימים, לראשון הסטודנטים הישראלים שיצא להשתלמות בתר-דוקטוריאלית במכון מחקר גרמני. במובן מסוים, המעגל האישי הזה מגלם בתוכו את הסיפור של מיסוד מערכת היחסים בין ישראל וגרמניה, 20 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הגשרים הראשונים שנבנו בידי אנשי מדע ישראליים וגרמניים, ובהם פרופ' פכט, תרמו להתקרבות בין העמים והמדינות.

 

ישראל פכט הגיע למכון ויצמן למדע בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 כסטודנט קיץ במחלקה לחקר איזוטופים. "הוקסמתי מהאווירה ומהיופי של המכון, מהאמצעים המשוכללים, מעושר הריאגנטים ומהמיכשור המתקדם". בעקבות התרשמות זו ביקש את הסכמת האוניברסיטה העברית, בה למד כימיה פיסיקלית, לבצע את עבודת המחקר שלו במכון ויצמן למדע (באותה עת עדיין לא הוקמה המדרשה ולא התקיימו לימודי מוסמך במכון).

 

לאחר מכן המשיך ללימודי דוקטורט באותה מעבדה במחלקה לחקר איזוטופים, והיה לאחד מבוגריה הראשונים של מדרשת פיינברג. עבודת המחקר שלו עסקה בתפקיד יונים של מתכות המעבר בתהליכי חימצון-חיזור ביולוגיים. יוני מתכות אלו ממלאים תפקיד מרכזי בתהליכים בסיסיים וחיוניים הקשורים להמרת אנרגיה במערכות ביולוגית, כמו תהליכי פוטוסינתזה ונשימה. יוני נחושת וברזל מתפקדים כגשר שבאמצעותו מועברים האלקטרונים בתהליכי חימצון-חיזור. היבטים שונים של תהליכים אלה עומדים במרכז מחקריו גם כיום. את אשתו, מרית לנדאו, העובדת עד היום במכון ויצמן, הכיר בעת ששניהם היו סטודנטי קיץ במכון בסוף שנות ה-50.

 

במקביל לעבודתו המחקרית היה ישראל חבר פעיל בוועד הסטודנטים של המכון. באותה תקופה למדו במדרשה סטודנטים זרים רבים, ובהם גם ראשוני הסטודנטים שהגיעו לישראל מגרמניה. האווירה במכון הייתה תוססת, הודות לחבורה מגוונת של סטודנטים שהיו לדמויות ידועות במדע הישראלי, כמו פרופ' אלכסנדר לויצקי, לימים חתן פרס ישראל ופרס וולף. פרופ' פכט זוכר לא מעט "מתיחות" והלצות, שהפכו לחלק מהפולקלור של המכון. 

 

את עבודת הדוקטורט השלים בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הוא אף הספיק לסיים את חובותיו לתואר שלישי ולהגיש את התזה זמן קצר לפני שגויס למילואים. לקראת סיום הדוקטורט ערך את כל הסידורים וההכנות הדרושים ליציאתו למחקר בתר-דוקטוריאלי במעבדת המחקר הלאומית בברוקהייבן, ארה"ב. אבל תוכניותיו השתנו בעקבות מפגש שהשפיע באופן דרמטי על המשך דרכו המקצועית והאישית: פרופ' מנפרד אייגן ממכון מקס פלנק לכימיה פיסיקלית שבגטינגן, בגרמניה המערבית דאז, הגיע למכון ויצמן ונשא סדרת הרצאות מרשימה ומרתקת. בעקבות כמה שיחות עם המרצה שינה את תוכניותיו והחליט לערוך את השתלמותו הבתר-דוקטוריאלית במעבדותיו של פרופ' אייגן (שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1967, כמחצית השנה לאחר ביקורו בארץ). "זו הייתה החלטה מורכבת וקשה", הוא נזכר. "גרמניה של אמצע שנות ה-60 הייתה טאבו מוחלט בשביל ישראלים רבים". בטאבו הזה החלו להיווצר סדקים בסוף שנות ה-50, לפחות בתחום האקדמי. זאת, בראש ובראשונה כתוצאה מקשרים שהתפתחו בין מדענים ממכון ויצמן למדע, לבין מדענים גרמנים שלא שיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית. קשרים אלה, שתרמו להתקרבות המדינית בין ישראל לגרמניה, התבטאו גם באירוח של מדענים וסטודנטים גרמניים במכון ויצמן, אבל התקדמות בכיוון ההפוך, כלומר יציאת חוקרים ישראלים לגרמניה, הייתה, מטבע הדברים, בעייתית וקשה יותר. פרופ' פכט: "החברים אמרו שהשתגעתי, וגם הורי לא היו בדיוק מאושרים".

להתנגדות המשפחה היו כמובן גם סיבות אישיות. ישראל והוריו, וכן הוריה של אשתו מרית, עלו כאמור לארץ בסוף שנת 1938  כשהם נמלטים מהשלטון הנאצי באוסטריה. רבים מקרובי משפחותיהם נספו בשואה. אבל דווקא בגלל הרקע המשפחתי הזה החליט פכט הצעיר כי הנסיעה לגרמניה כסטודנט וכחוקר יהודי וישראלי היא בעלת משמעות, וכי תהיה זו הזדמנות לסגור מעגל. במבט לאחור, ממרחק 40 שנה, הוא מוצא שהחלטה זו הייתה נכונה. "המוטיבציה העיקרית הייתה כמובן מדעית. ואכן, השהות בגטינגן הייתה חוויה מדעית מדהימה". חבורת המדענים אשר שהתה באותה ימים במעבדתו של אייגן הייתה מרשימה: סטודנטים, בתר-דוקטורנטים ומדענים אורחים מגרמניה, ארה"ב, קנדה, ארגנטינה ומדינות נוספות מאירופה. משפחת פכט זכתה לאירוח יוצא דופן, ובגטינגן יצאו רבים מגדרם כדי לקלוט ולארח את הישראלים.

 

ישראל פכט, שציפה לאווירה רשמית ונוקשה, הופתע מהיחסים הבין-אישיים הלא רשמיים שהתפתחו במעבדותיו של פרופ' אייגן, שהיה לדבריו פרופסור גרמני לא אופייני אשר התעקש שהסטודנטים והחוקרים האחרים יקראו לו בשמו הפרטי. אחד ה"טקסים" הקבועים של חברי המעבדה היה "שעת התה" המסורתית בימי רביעי אחר-הצהריים, התכנסות של כל החבורה בחדר קטן וצפוף לתה ועוגיות. לאחר הרצאה מדעית של אחד מחברי הקבוצה נערכה "הפוגה מוסיקלית", כאשר פרופ' אייגן מנגן בפסנתר, ופיסיקאי, שהוא גם בעל תואר ד"ר במוסיקה, מלווה אותו בנגינה על צ'לו. מסורת נוספת של חברי המעבדה הייתה "סמינר החורף" בהרי טירול: ההרצאות והדיונים המדעיים שהתקיימו אחרי הצהרים היו ליווי לפעילות סקי בשעות הבוקר, ושתיית יין חם מתובל אל תוך הלילה.

 

חבריו הקרובים של ישראל מאותה תקופה, מדענים מגרמניה, שווייץ, שוודיה וארה"ב, שומרים על קשרים מקצועיים וחברתיים עד היום. בגטינגן היו לא מעט מפגשים ושיחות עם מדענים וסטודנטים סורים, מרוקאים, אלג'יראים, פקיסטנים, עיראקים ופלסטינים מרצועת עזה. אחד מידידיו של פרופ' פכט בגטינגן היה סטודנט לכלכלה,סורי צ'רקסי, שמקור משפחתו בעין זיוון שברמת הגולן, ואשר שירת בצבא הסורי.

 

לאחר כשנתיים במכון מקס פלנק נענה ישראל להזמנתו של פרופ' מיכאל סלע, והצטרף לצוות המחלקה לאימונולוגיה כימית במכון ויצמן למדע. הוא הביא עימו מערכות מיכשור שפותחו בגטינגן, ובמחקריו במכון יישם את שיטות המחקר המאפשרות מדידת תהליכים כימיים מהירים שלמד בגרמניה. זאת, במטרה להבין תהליכים בסיסיים בתיפקוד המערכת החיסונית. קשריו ההדוקים עם מכון מקס פלנק ועם גרמניה מלווים את ישראל כבר ארבעה עשורים, בפעילותו המדעית שזיכתה אותו בלא מעט פרסים. בחירתו לתפקידים מרכזיים בארגוני-על אירופים הינה הוכחה למעמדו בעולם האקדמי ביבשת זו. הוא כיהן כנשיא פדרציית האגודות החיסוניות של אירופה (EFIS), ובאחרונה נבחר למזכיר הכללי של איחוד האגודות האירופיות לביוכימיה (FEBS). תרומתו לכינון הקשרים  בין ישראל לגרמניה, ובין ישראלים לגרמנים, זיכתה אותו בעיטור כבוד מטעם ממשלת גרמניה.