האיש שרצה להפוך זהב לכספית

 

לפני הרבה שנים חי בנס ציונה ילד בעל מחשבה מקורית במיוחד. זהב, למשל, לא סינוור אותו כלל. פיענוח סודות הטבע משך אותו יותר. לכן הוא ניסה להפוך זהב לכספית. הילד הזה גדל והיה לפרופ' אברהם פצ'ורניק, שבין הייתר כיהן בתפקיד ראש המחלקה לכימיה אורגנית במכון, והיה מראשוני המדע היישומי בארץ.

 

פצ'ורניק, או כפי שמכריו מכנים אותו, "פצ'ו", הוא נינם של פייגה וראובן לרר, מייסדי נס ציונה. ראובן לרר, דמות אגדית וציורית בתולדות הציונות, עזב, בגיל חמישים ושתיים, את כל רכושו באודסה, ועלה להגשים חלום בארץ ישראל. פצ'ורניק: "בשבילי הוא משול לאברהם אבינו, רק שאברהם עלה לארץ מכוח ציווי של האל, ואילו לרר עלה מכוח ציווי של הלב".

 

"הייתי ילד סקרן", הוא נזכר בימי ילדותו במושבה הסמוכה למכון. "כבר בגיל שמונה עשיתי ניסיונות ראשונים בכימיה, רציתי להפוך זהב לכספית, ולשם כך שרפתי 'זהבים' (ניירות ששימשו לעטיפת סוכריות). עיינתי בחוברות מדעיות, ורשמתי במחברת מיוחדת שאלות מדעיות כמו: מדוע כדאי לזבל עצים בעלי השלכת של העץ? מדוע אבן שוקעת ואילו עץ צף?

 

"לימודי הכימיה בגימנסיה ראשון לציון (מחזור ראשון) העצימו את אהבתי למדע. הקמתי מעבדה וביצעתי ניסויים שונים בחומרים שהצלחתי להשיג בבית המרקחת השכונתי, בדשנים כימיים וכו'. מאזניים ומכשירי מעבדה אחרים בניתי במו ידי".

 

לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה "עלה" פצ'ורניק הצעיר לירושלים, והחל ללמוד מתמטיקה, ולאחר מכן כימיה, באוניברסיטה העברית. "היו לי נקיפות מצפון. בני משפחתי, חברי ואני חונכנו על ערכים של עבודת כפיים, והנה אני כאן, באוניברסיטה, לומד ומתבטל מעבודה. מרוב בושה חיפשתי כל הזמן הזדמנויות לתרום גם בעבודת הקרקע".

 

בתחום המדע פיתח פצ'ורניק הצעיר "קיצורי דרך" באנליזה כימית. כשקיבל תואר שני מהאוניברסיטה העברית, החל לחפש מנחה לעבודת דוקטורט. הוא שאף להתקבל למעבדתו של פרופ' אפרים קציר, וכדי להשיג את מטרתו לא בחל באמצעים. הוא גילה כי ביום מסוים פרופ' קציר מתכנן לנסוע מרחובות לירושלים (מבצע מורכב יחסית, שבזמנים ההם נמשך שעות אחדות). פצ'ורניק ביקש וקיבל רשות להצטרף לנסיעה, בתנאי שיישב ליד הנהג ולא יפריע לשיחתם של פרופ' קציר ותלמידתו שישבו במושב האחורי. פצ'ורניק: "הקשבתי לשיחתם ולא הבנתי מלה, עד שהחלו לדבר על התנהגות חומרים בתמיסות מרוכזות. בזה אני מבין. הצעתי להם להמיס חומרים בדבש, וסיפרתי להם כל מה שאני יודע על תכונותיו המופלאות של הדבש ועל חיי הדבורים. אחר כך שאלתי את קציר אם יסכים להנחות אותי בעבודת הדוקטורט שלי. הוא הסתכל עלי, שתק לרגע ואז פסק: 'התקבלת'".

 

בשנת 1952 החל פצ'ורניק את עבודת הדוקטורט שלו, בהנחייתו של פרופ' אפרים קציר במכון ויצמן למדע. הנושא: פולי-חומצות אמיניות כמודלים של חלבונים.

 

פצ'ורניק: "העבודה במכון ויצמן היתה בשבילי תענוג אמיתי. אנשים אחדים התלוננו כי הם עובדים קשה, אני - שהעבודה האחרת שהכרתי היתה עבודת האדמה - לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים".

 

בשנת 1956 סיים את הדוקטורט, ונסע לפוסטדוקטורט במכון הלאומי לבריאות של ארה"ב (NIH). פצ'ורניק: "כשפרופ' קציר הציע לי לנסוע לשם, התפלאתי. לא הבנתי מה יש שם, שאין בנס ציונה ובמכון ויצמן".

 

ב- NIH התמקד פצ'ורניק בפיתוח שיטות לביקוע ייחודי של חלבונים. כעבור שנה של עבודה מאומצת הראה כיצד אפשר לבקע חלבונים באופן ייחודי ליד חומצה אמינית אחת מוגדרת - טריפטופן. הוא ביקש להישאר חצי שנה נוספת ב- NIH כדי להשלים את המחקר, אבל המועצה המדעית של המכון השיבה לו תשובה שלילית. פצ'ורניק שם את נפשו המדעית בכפו, החליט להישאר בכל זאת, והגיש בקשה לקבלת מענק מדעי בגובה פי שלושה מגובה המענקים שהיו מקובלים באותה עת. המענק התקבל, ופצ'ורניק, שחזר למכון, התקבל כאילו לא אירע דבר.

 

פצ'ורניק: "לא הבנתי מדוע מדענים משקיעים מאמצים במחקרים שלא נועדו לקידום יישומים כלשהם. לכן, כשחזרתי מ- HIN בשנת 1958, הצעתי להקים מפעל להפקת חומרים ביוכימיים. ברעיון הזה התעניינו גם אנשי משרד המסחר והתעשייה". למחקר שנועד לעמוד בבסיס המפעל צירף פצ'ורניק את פרופ' אפרים קציר, פרופ' מיכאל סלע ופרופ' אריה ברגר. "בשנה הראשונה שימשתי בכל התפקידים בצוות: מדען, מארגן ואיש השיווק. בשנת 1960 הוקמה חברת 'ידע' כזרוע היישומים של המכון, והנושא עבר לידיה. כעבור כמה שנים נמכר הרעיון לחברת 'סיגמא'. זו היתה אחת מתעשיות הידע הראשונות בארץ".

 

בקריירה המדעית שלו חינך פצ'ורניק 15 דוקטורנטים, שתשעה מהם נעשו ברבות הימים לפרופסורים, כתב כמאתיים מאמרים מדעיים, ופיתח כמה תחומים חדשים בכימיה. בתחום היישומים רשם יותר מ40- פטנטים, בין הייתר על שיטות חדשות להפקת פניצילין. בנוסף לכך שימש יועץ לכמה שרי משטרה בתחום הזיהוי הפלילי. פצ'ורניק: "רוב הפטנטים האלה הקדימו את זמנם, ולכן נתקלו בקשיי יישום". בשנת 1970 כיהן כמדען הראשי של משרד הפיתוח. "באותם ימים", הוא אומר, "חלמתי בלילות על ראש הממשלה, גולדה מאיר, שבאה אלי ומציעה לי סכום כסף גדול כדי שנשנה את כלכלת המדינה". כיום, בגיל 73, לצד עבודתו המדעית, הוא מתמקד גם בחקר ההיסטוריה של העלייה הראשונה בכלל ושל נס ציונה בפרט. רעיון נוסף שהוא עדיין שואף לממש הוא ערב, או סדרת ערבים, שבהם ותיקי המכון יסבו סביב שולחנות ויספרו על "מה שהיה פעם".