מה הסיפור של קסו טקלה?

 

 

קסו טקלה כבר לא בת 16 (היא בת 18), אבל היא כבר יודעת משהו על העולם הזה. למשל, שאם אדם לא עוזר לעצמו, שום דבר לא יעזור לו. לפני עשור היא עלתה ארצה כבת למשפחה מרובת ילדים מאתיופיה. השפה הייתה רק מכשול אחד מני רבים שהונחו על דרכה. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להצטיין בתוכנית "ניצוצות מדע לזכר משה פרגמנט" המתקיימת במכון דוידסון - הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

 

התנאים במקום בו נולדה לא הכשירו אותה כלל לעלייה לארץ. "אמא שלי גידלה אותנו בכפר בתנאים מאוד בסיסיים. הכינו אותנו לקראת העלייה אבל לא ברצינות, ולמדנו מעט מאוד עברית - לא ברמה שיכולתי להסתדר איתה בארץ". מאז למדה טקלה את השפה, והיא מדברת כמעט ללא מבטא. היא נערה ישראלית בכל מובן - גם המראה החיצוני, הכולל איפור ולבוש עדכניים, מעיד על כך. המסלול הקשה שעברה הוא רק מכשול זמני בדרכה, מהמורה קטנה שנאלצה לעבור בדרך לתפקיד צבאי בתחום טכנולוגי לפי בחירתה. לאחר השירות היא מתכננת להמשיך בלימודים מדעיים-טכנולוגיים באוניברסיטה.

 

הכל התחיל כאשר לאולפנה בה למדה בכפר חב"ד הגיעו יום אחד נציגי התוכנית "ניצוצות מדע לזכר משה פרגמנט", ובחרו בה בזכות ציוניה הגבוהים. בהמשך זומנה למבחנים נוספים, אותם עברה בהצלחה. היא אסירת תודה לתוכנית שתרמה לה המון. "הדבר הכי חשוב בתוכנית הזאת, מעבר לכל דבר אחר, הוא שהתעקשו עלי, שלא ויתרו לי גם כשהיה מתיש וקשה". משם הדרך נסללה היטב - ביזע רב הבינה שישנו עתיד טוב יותר לשאוף אליו.

 

אמא שלה גאה בה. בעיניים דומעות ובעברית חלקית היא אומרת שבתה היא גאווה גדולה בשבילה. הצלחתה שינתה את כל האווירה בבית, ועכשיו אחותה מתעניינת גם היא בתוכנית. היא שמחה מאוד, ורוצה שגם שאר הילדים יילכו בעקבות טקלה.

 

בשפה מעוטת מילים אך בשפת גוף עשירה מתארת אמה של טקלה את חייה כאן, ומה שאינה יודעת להגיד משלימה בתה בתרגום מוצלח. היא אשה צנועה - עיניים מצועפות מביטות בחמלה, וקמטים שנחרצו במשך השנים יכולים להעיד, אולי, על אורח חיים לא פשוט. אך בכל זאת היא מחייכת ללא הרף. "פה טוב יותר, באתיופיה היה קשה". הכמיהה שלהם לארץ הייתה חזקה, ומה שדירבן אותם לעלות, מעבר לגילויי האנטישמיות, היה הרצון להגיע לירושלים. בכל מקום דיברו על זה. היא לא ממש מודעת למשמעות של הישגי בתה, רק יודעת שהיא עושה חיל. טקלה מדברת על הפער הבין-דורי, ואמה שותקת ומביטה בה בהסכמה. "הפער הבין-דורי הוא הבעיה הגדולה של העלייה. גם כבוד ההורים נפגע וגם יש קשיי שפה".

 

האבסורד בו מתנהלת טקלה מתקיים כל הזמן: היא זאת שמראה להורים את הדרך, משמשת להם פה, מדברת עם המעסיקים שלהם, מלווה אותם למרפאה, ומקיימת אורח חיים שספק אם נערים ישראלים אחרים מודעים לו כיום. מצד אחד, היא נערה מתבגרת ישראלית הצורכת מוסיקה ותרבות ככל הנערים, ומצד אחר לוקחת על עצמה, בלית ברירה, תפקידים של בוגרת.

 

"בשכונה אנחנו מיעוט. ההורים לא מפסיקים לתמוך ולעודד אותנו לצאת ללמוד, וגם אם קשה, לא לבחור בפתרון הקל של הרמת ידיים. היה לי הכי חשוב שהם יידעו שאני משקיעה ולומדת, למרות שהם לא הבינו כל כך מה אני עושה, הם תמיד עמדו מאחורי".