בכיוון התנועה

 

בתהליך השיעתוק "נוסעים" אנזימים על "מסילה", שהיא, למעשה, מקטע גנטי (הידוע כ"גן"); מקטע זה הם משעתקים. בתהליך זה יוצרים האנזימים מולקולות שהן תעתיק של הגנים, והן ממלאות תפקיד בתרגום הרצף הגנטי (על-פי הצופן הגנטי) לחלבונים (החלבונים הם אלה שמפעילים את מנגנוני החיים בתא). פרופ' דיקשטיין, וחברי קבוצת המחקר שהיא עומדת בראשה, גילו שבדיוק כמו בכביש, שמירת מרחק מתאים בין המכוניות, כלומר, בין אנזימי השיעתוק, חיונית כדי להימנע מתאונות ולהגיע למטרה בשלום. מלבד פרופ' דיקשטיין השתתפו במחקר ד"ר נדב מרבך-בר, אמיתי בן-נון, שקד אשכנזי, אנה תמרקין-בן הרוש, ד"ר טלי אבנית-שגיא ופרופ' מיכאל ווקר.

 

המדענים חקרו את שיעתוק הגנים המקודדים מולקולות בקרה קטנות הקרויות מיקרו-אר-אן-אי. הניסוי בוצע בתאי אדם, ובמסגרתו נבחנו תהליכי שיעתוק שבוצעו בקצב שונה: קצב גבוה, בו נעים האנזימים ב"צרורות", וקצב נמוך, בו יוצאים האנזימים בזה אחר זה, בהפרשי זמן גדולים יחסית. התוצאות היו מפתיעות, ולכאורה נוגדות את ההיגיון: כאשר אנזימי השיעתוק יצאו למשימה בצרורות, פחתה כמות המיקרו-אר-אן-אי שנוצרה. לעומת זאת, כאשר האנזימים יצאו לדרכם בהפרשים גדולים יותר, היה ייצור המיקרו-אר-אן-אי יעיל יותר.

 

המדענים גילו, שכאשר האנזימים יוצאים למשימה ב"צרורות", נוצרים פקקי תנועה, ממש כפי שקורה בשעות העומס בכבישים. כאשר האנזים הראשון נעצר ב"פסי האטה" – אות מולקולרי הגורם להפסקה השיעתוק – האנזימים הבאים אחריו מתנגשים בו, כמו ב"תאונת שרשרת", ונופלים מהגן (או "יורדים מהפסים"). תאונות כאלה מפחיתות את כמות המיקרו-אר-אן-אי הנוצרת. לעומת זאת, כאשר האנזימים יוצאים לדרכם במרווחי זמן גדולים יותר, הם שומרים על מרחק ביטחון אחד מהשני, וכך הנסיעה חלקה יותר, ללא התחוללות של תאונות דרכים – וכתוצאה מכך גוברת היעילות