בין יצרנות לצרכנות

 

 

איפה ואיך גדלות עגבניות? לא מעט ילדים עירוניים סבורים שעגבניות מגיעות מהמרכול השכונתי. בעלי ריחן (בזיליקום) הם נתקלים כשהם מונחים על מצע של ירקות פרוסים, עם שמן זית וחומץ בלסמי, בתוך סלט. אולם, כדי להציג לפניהם את עובדות החיים אפשר, למשל, לגדל ירקות יחד עם השכנים בחצר הבניין או בגינה הציבורית הקרובה שבה הוקצה מקום לגינון קהילתי. מדובר במגמה שהתפתחה בערים הגדולות והצפופות בארה"ב ובאירופה, ובעשור האחרון הגיעה גם למקומותינו.

 

ההשתייכות לקבוצה שמטפלת בגינה קהילתית עונה על הצורך של התושבים בנגישות לשטחים ירוקים, למזון בריא, ולקשרים עם הקהילה. בארץ פזורות היום יותר מ-300 גינות כאלה. בכל גינה פעילים בין 50 ל-100 איש בהתאם לגודלן, כשהצוות המוביל בהן מונה כמה אנשים שעוסקים בתכנון, בהדרכה, ובקשר עם הרשויות. יש גם גינות קטנות יותר בחצרות של בתים משותפים, על גגות, ואפילו על קירות.

 

אלינה ארביטמן, שסיימה תואר שני במדעי המחשב במכון ועובדת ביחידה לטכנולוגיה בחינוך במכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, היא אחת הרכזות של גינה קהילתית שנמצאת ב"גן רבקה" בגבעתיים. בגינה שבה היא פועלת מגדלים ירקות עונתיים ועשבי תיבול, ויש בה גם עצי פרי. "היום הבשורה הקהילתית והסביבתית מגיעה דווקא מהערים הגדולות", אומרת אלינה. "אנחנו נותנים מענה לניכור שקיים בעיר וגם יוצרים חקלאות עירונית. בפעילות שאני מנחה אני רואה כיצד ילדים מתחברים לטבע ואיך זה תורם לחופש וליצירתיות שלהם. אנחנו תמיד מתחילים עם התבוננות בגינה ועם השאלה מה הגינה מבקשת. אחר כך מכינים ערוגות, זורעים, מנביטים, שותלים, מעשבים, מטפלים בקומפוסט ועוד".

 

עבור אלינה, ילידת אוקראינה, שעלתה ארצה בגיל חמש וגדלה בחולון, הקיימות היא דרך חיים: "אני בקושי קונה בגדים או חפצים חדשים, מנסה לעשות שימוש חוזר בכל מה שאפשר, מכינה חומרי ניקוי וטיפוח טבעיים, ומפנה מקום ביום לעשייה הקהילתית שלי. אני מאמינה שיצרנות מסבה לנו הרבה יותר אושר מאשר צרכנות".