אשה, מדענית

 

מצוינוּת היא הקריטריון הקובע בקבלת מדענים, ראשי קבוצות מחקר, למכון ויצמן למדע. אין אצלנו תקנים שחייבים למלא, ואין שיקולים חוץ-מדעיים. בדרך הטבע, אפשר היה לצפות שהחלוקה בין מדענים למדעניות תהיה, פחות או יותר, שוויונית. ובכל זאת, בולט הרוב הגברי בקרב ראשי קבוצות המחקר.

 

סימני השאלה מתחדדים נוכח הנתון שבמדרשת פיינברג, הגוף האוניברסיטאי של המכון, קרוב מאוד למחצית תלמידי המחקר הן סטודנטיות לתואר שני ושלישי. "משמעות הדבר", אומרת יועצת הנשיא לקידום נשים במדע, פרופ' דניאלה גולדפרב, "שבדרך בין סיום הלימודים לבחירת קריירה אנחנו מאבדים כמחצית מהפוטנציאל האנושי שלנו". מיעוטן היחסי של נשים הפונות לקריירה מדעית הוא בגדר תופעה עולמית, אבל פרופ' גולדפרב מעדיפה למקד את המבט פנימה: "אנחנו מכשירים מספר ניכר של חוקרות לעתיד, ומקבלים, כברירת מחדל, רק חלק קטן מהן בחזרה. זה הפסד שאיננו יכולים להרשות לעצמנו".

 

האמת ניתנת להיאמר, לא קל לקיים קריירה מדעית תובענית, לטפח חיי משפחה, ולגדל ילדים בעת ובעונה אחת. כדי לעודד מדעניות צעירות להמשיך במסלול של קריירה אקדמית יסד מכון ויצמן למדע, בשנת 2007, תוכנית לאומית לפרסי מחקר בתר-דוקטוריאליים לקידום נשים במדע. מדובר בתוכנית אשר מעניקה למסיימות לימודי תואר שלישי בהצטיינות, במדעי החיים או במדעים מדויקים, מענק כספי נדיב שמאפשר להן לנסוע – עם משפחותיהן – לתקופת מחקר בתר-דוקטוריאלית באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בחו"ל. תקופת המחקר הבתר-דוקטוריאלי בחו"ל זוהתה כצומת-ההכרעה שבו מוותרות נשים רבות על מסלול אקדמי-מחקרי עצמאי, לטובת עבודה בתעשייה, הצטרפות לקבוצות מחקר קיימות באקדמיה, ניהול מעבדות שירות (כלומר, במסלול שאינו כרוך בהובלת קבוצת מחקר עצמאית), או שהן פשוט לוקחות פסק-זמן לטובת המשפחה. המענק מקל עליהן ועל משפחותיהן את השהות בחו"ל. נראה שהתוכנית אכן מהווה מנוף להצלחה: מתוך 38 בוגרות התוכנית שסיימו את ההכשרה הבתר-דוקטוריאלית שלהן, שש קיבלו משרות אקדמיות בחו"ל, בעוד 27 מדעניות חזרו לישראל, ומובילות קבוצות מחקר במוסדות אקדמיים בארץ (וישנן עוד 47 שעדיין נמצאות בעיצומו של המחקר הבתר-דוקטוריאלי).

 

אבל, כמובן, בהתמודדות עם הקושי הברור של שילוב חיי משפחה וקריירה מדעית נוכח מחסומים כלכליים אין די. פרופ' גולדפרב מזהה קושי נוסף, מורכב לא פחות, הקשור בתפיסה העצמית של המדעניות הצעירות. נראה שנשים, באופן כללי, נוטות להעריך את עצמן פחות מגברים, ומקרינות ביטחון עצמי נמוך יותר. במחקר שהתבצע באוניברסיטת קורנל בדקו המדענים את הקשר בין יכולותיהם של תלמידי האוניברסיטה לבין האופן שבו הם תופסים ומעריכים את עצמם. התברר, כי בעוד יכולת הנשים בפועל, בממוצע, דומה מאוד לזו של הגברים, הנשים דירגו את עצמן כמבינות פחות. זאת הסיבה שפרופ' גולדפרב שואפת להעניק למדעניות צעירות כלים מתאימים להתמודדות ולהעצמה. במכון פועלים מספר פורומים של נשים, בהן יכולות מדעניות ותלמידות מחקר להחליף חוויות ומידע על הדרך להתמודד עם האתגר של להיות אשה, מדענית ואֵם באותו זמן. בנוסף, קיימת במכון תוכנית חונכוּת, שבמסגרתה מצוּותות תלמידות מחקר למדעניות ותיקות יותר, אשר מייעצות לצעירות בעניינים הקשורים בניהול הקריירה ובשילוב בין המדע לחיי המשפחה.

 

קושי מורכב יותר, אומרת פרופ' גולדפרב, נובע מדעות קדומות שאיננו מודעים לקיומן אצלנו, נשים כגברים, ואשר עלולות להשפיע על קבלת ההחלטות שלנו; למשל, דעות קדומות ביחס לעצם יכולתן של נשים לעמוד בראש קבוצות מחקר. במחקר שהתבצע באוניברסיטת הרווארד בדקו מדענים, באמצעות תוכנה, את הקישור שנעשה במוח בין תכונות חיוביות לתכונות שליליות כלפי אנשים מקבוצת ההשתייכות של הנבדקים ומקבוצות השתייכות אחרות. הם גילו, כי כאשר אדם נדרש לקשר תכונה חיובית (נניח, "חכם") לאדם מקבוצת ההשתייכות שלו (לדוגמה, אדם לבן שמתייחס לאדם לבן אחר) – הוא הצליח לעשות זאת, באופן עקבי, בזמן קצר יותר, מאשר כאשר נדרש לקשר תכונה חיובית לאדם מקבוצת השתייכות אחרת. המדענים שביצעו את המחקר סבורים, שמדובר במעין נטייה שבטית. "הדעות הקדומות קיימות אצל כולנו, ואי-אפשר לבטל אותן, כי כולנו תוצר של החברה", אומרת פרופ' גולדפרב, "אבל אם נהיה מודעים להן, אולי נוכל לעצור לרגע ולחשוב – האם אני פועלת נכון? ואז, אני מקווה שרובנו המכריע יקבל את ההחלטות הנכונות".

 

בשורה התחתונה, נראה שעלינו לעבור דרך לא קצרה ולא פשוטה עד שנגיע למחוזות השוויוניות המלאה והאמיתית. "מדובר במסע ארוך", אומרת פרופ' גולדפרב, "אבל כידוע, גם מסע כזה מתחיל בצעד אחד. למעשה, במכון כבר ביצענו כמה צעדים בדרך. נכון שהתוצאות של מה שאנחנו עושים היום יבואו לידי ביטוי רק בעוד שנים, אבל כבר כיום אנחנו מרגישים את התנועה בכיוון הנכון, וזה ממלא אותנו בתקווה לעתיד".