מדע על הקרח

 

ישנם אנשים שחשים בני מזל כאשר הטמפרטורה – בקיץ - עולה ל-40 מעלות מתחת לאפס. אלה המדענים שעובדים בתחנת המחקר הבין-לאומית בקוטב הדרומי, באנטארקטיקה, וביניהם ד"ר הגר לנדסמן (פלס), מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה במכון ויצמן למדע.

 

ד"ר לנדסמן חברה בצוות המחקר הבין-לאומי IceCube, הקרוי על-שמו של טלסקופ ייחודי אשר עוקב אחר חלקיקים הקרויים ניטרינו, ולא, כמקובל, אחר חלקיקי אור. למרות שהם נפוצים מאוד, קשה מאוד לזהות חלקיקי ניטרינו: הם כמעט חסרי מאסה, אינם טעונים חשמלית, וכמעט אינם מקיימים אינטראקציות עם חומר רגיל. הדרך היחידה להבחין בקיומם היא באמצעות סימנים הנותרים לאחר אותן אינטראקציות נדירות.

 

בשנים האחרונות הצטבר מידע רב על חלקיקים חמקמקים אלו – כמו העובדה שהם יכולים לשנות את סוגם בעודם חולפים בחלל – אך הנסתר עדיין רב על הגלוי. אחת התעלומות הלא-פתורות נוגעת למקורם של חלקיקי ניטרינו אנרגטיים במיוחד, אשר מעורבים בתופעה הקוסמית הידועה כהתפרצות קרני גאמא. תצפית בחלקיקי ניטרינו הנפלטים בהתפרצויות אלה עשויה לסייע למדענים להבין את מקורם ואת האופן בו הם נוצרים. בנוסף, המדענים סבורים שחלקיקי הניטרינו קשורים לקרניים קוסמיות מיסתוריות, ועשויים לספק רמזים שיסבירו תופעות מוזרות המאפיינות קרניים אלה. חלקיקי הניטרינו עשויים אף לשפוך אור על צדדיו האפלים של היקום – לדוגמה, החומר האפל. "טלסקופ IceCube משתמש בחלקיקי ניטרינו לצורך מחקר אסטרונומי, ומעניק לנו נקודת מבט חדשה ומלהיבה על היקום", אומרת ד"ר לנדסמן.

 

תפקידה העיקרי של ד"ר לנדסמן בצוות IceCube הוא לכייל ולבחון את 5,000 גלאי הטלסקופ, ולוודא כי הם פועלים כראוי. ה-IceCube, שבנייתו הושלמה רק בשנה שעברה, מורכב ממערך עצום של גלאים, בנפח של קילומטר מעוקב, אשר קבורים בעומק של שניים וחצי קילומטרים מתחת לקרח האנטארקטי. בעומק זה שוררת חשיכה מוחלטת, ולכן אפשר להבחין בהבזקים נדירים של אור, המתרחשים אך ורק באותם מקרים ספורים בהם חלקיקי ניטרינו באים במגע עם הקרח. בעומקים אלה הקרח צלול ושקוף כזכוכית, והבזקי האור יכולים לעבור מרחק של מאות מטרים, ולהיקלט בגלאי ה-IceCube.

 

כל גלאי – שגודלו כגודל כדורסל – נבחן ומכויל במשך מספר חודשים, שכן לאחר קבורתו במעמקי הקרח אין כל דרך לתקן או להזיז אותו, ובכל זאת עליו לפעול כראוי במשך העשור הבא. את הבדיקות והכיוונונים האחרונים מבצעת ד"ר לנדסמן בקוטב הדרומי – זמן קצר לפני שהגלאי נטמן במקומו.

 

מסעותיה אורכים כארבעה שבועות: שלושה מהם באתר עצמו, ושבוע נמשכות הנסיעות. תנאי מזג האוויר הקיצוניים והבלתי-צפויים אף עשויים להאריך את משך הנסיעה במספר ימים. משהגיעה לקוטב, ד"ר לנדסמן עובדת מסביב לשעון – לא רק בגלל העובדה שהשמש זורחת במשך כל היממה, אלא גם משום שהיא מרגישה צורך לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן הקצר שהיא נמצאת במקום. "כל הצוות בתחנת הקוטב הדרומי, המונה כ-150 מדענים, מהנדסים ואנשי תמיכה טכניים – עובד כך. הגעת האנשים לשם כרוכה בעלות גבוהה מאוד, ולכן רק אנשים חיוניים באמת מורשים להגיע לתחנה. את מרבית עבודות התחזוקה – החל מניקוי בתי השימוש ועד שטיפת הכלים – עושים כולנו".

 

מרבית עבודתה של ד"ר לנדסמן נעשית תחת כיפת השמיים. השהייה בגובה של 2,800 מטר מעל פני הים עשויה לגרום מחלת גבהים, והיובש הקיצוני מהווה בעיה גדולה עוד יותר מהקור. תנאים אלה מאיטים את קצב העבודה. "במקרה ששכחת מברג, תבזבז שעתיים יקרות כדי לחזור לקחת אותו", היא אומרת. בתוך התחנה לא מופעל חימום, כדי לחסוך בחשמל, והמקלחות מוגבלות לשתי דקות, פעמיים בשבוע. "אפשר להתרגל לכל דבר", אומרת ד"ר לנדסמן. מדי פעם מופסקת העבודה הקשה לצורך בילויים – כמו, לדוגמה, המירוץ המסורתי מסביב לעולם שמתקיים בחג המולד, במהלכו מקיפים אנשי הצוות את הקוטב, כשהם מלווים במזחלות שלג שעיצבו מהנדסי התחנה במיוחד לרגל האירוע.

 

נסיעתה האחרונה של ד"ר לנדסמן הייתה ליעד קרוב הרבה יותר – איטליה. במכון היא נמנית עם קבוצתו של ד"ר רן בודניק מהמחלקה לפיסיקה של חלקיקים ואסטרופיסיקה, המשתתפת בפרויקט ה-XENON, שמטרתו לנסות לאתר עדויות לקיומם של חלקיקי חומר אפל באמצעות גלאי הממוקם במעמקי האדמה במעבדה הלאומית גראן-סאסו שבאיטליה.

 

נוסף על כך, היא שותפה בתכנון ובפיתוח של פרויקט ניטרינו נוסף בקוטב הדרומי. הפרויקט, המכונה ARA, צפוי להשתרע על שטח של 100 קילומטרים רבועים, ובו גלאים הממוקמים במרחק של קילומטר זה מזה. גלאים חדשים אלה מזהים גלי רדיו – ולא גלי אור – ולכן ניתן למקם אותם קרוב יותר לפני הקרקע, בעומק של 200 מטר בלבד. ד"ר לנדסמן מתארת את ה-ARA כרשת ענקית, המתוכננת לתפוס דגים שמנים במיוחד – חלקיקי ניטרינו בעלי אנרגיות גבוהות.

 

הגר לנדסמן (פלס) נשואה לעדי, גם הוא חבר בצוות IceCube. לזוג שני ילדים, בן ובת, שכנראה לא מבינים בדיוק מה אמם עושה רחוק כל כך מהבית. "כשהייתה צעירה יותר, בתי סיפרה לכל מי ששאל אותה, שאמא שלה נוסעת לאנטארקטיקה כדי להאכיל את הפינגווינים בניטרינו".