חשיפה למדע

 

 

"50 שנות חינוך מדעי במכון ויצמן למדע החלו בדאגה למצטיינים", אומר פרופ' חיים הררי, הנשיא השמיני של המכון, ויו"ר מייסד של מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע. "הם באו למחנות לנוער שוחר מדע על תקן העילית המדעית של הנוער – המצטיינים שצריך לעודד אותם ולכוון אותם להגשמה מדעית. זה היה הרעיון לפני 50 שנה". כעבור 50 שנה, נשיא מכון ויצמן למדע, פרופ' דניאל זייפמן, עדיין נתקל בגבות מורמות לנוכח עיסוקו המתמשך והעקבי של המכון בחינוך מדעי. "עצם קיומן של פעילויות חינוך מדעי במסגרת מכון ויצמן הוא תופעה ייחודית", הוא אומר. "המפגש הבלתי-אמצעי של הילדים עם המדענים מעניק לכולם את ההזדמנות: הילדים רואים את העיניים של המדענים מבריקות נוכח חזון המדע, ההתעניינות בטבע, ומה שיש לחקור בו. הם פוגשים את המדען, ובאמצעותו גם את המדע, באופן שבו לא יוכלו לפגוש בבית-הספר".

 

הפרופסורים הררי וזייפמן דיברו במפגש ייחודי של חניכי המחנות לנוער שוחר מדע, שהשנה מלאו להם 50 שנה. אדם נוסף שהסתובב בשטח האירוע ועל פניו חיוך מאושר, היה ד"ר רשפון, המייסד והמנהל של מחנות הנוער במשך רוב שנות המחנות. בשבילו, כך אמר, זה כמעט כמו לראות את הילדים באים לביקור. וה"ילדים", יש לומר, מוצלחים ומעוררי גאווה. ביניהם אפשר היה למצוא חברי כנסת, מנכ"לים, נשיאת אוניברסיטה אחת, מדענים ואישים בכירים אחרים, שהתחילו – רובם ככולם – כחניכיו של ד"ר רשפון.

 

אחד החניכים הללו הוא אליעזר מנור, כיום מנכ"ל חברת יזמות מצליחה, שהיה בין מארגני הכנס, יחד עם בוגרים ובוגרות נוספים, ובהם גם ד"ר רויטל דבדבני – כיום מנהלת גן המדע על-שם קלור במכון ויצמן למדע, וד"ר רונן מיר – כיום מנהל חמד"ע רחובות. מנור היה חניך במחנה הנוער הראשון, שהתקיים במכון ב-1964. לדבריו, החשיפה למדע, שזכה לחוות במחנה, שינתה את חייו. "ירשנו את העתיד שלנו מהמכון", הוא אומר. להגדרה זו שותפים רבים ממשתתפי הכנס, בוגרי מחנות הנוער, ובהם גם נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, פרופ' רבקה כרמי, גם היא בוגרת המחנה הראשון. "מבחינתי, המכון נתן את החותמת הסופית להחלטה שקיבלתי, להיות אשת מדע", היא אומרת. "הרצון שלי לחקר נולד במלוא העוצמה כאן, במכון, ולא עזב אותי מאז. עד עצם היום הזה, כשאני מגיעה למכון, אני יכולה לשחזר את ההרגשה שהייתה לי כשנכנסתי לכאן לפני 50 שנה". למעשה, פרופ' כרמי נהנתה כל כך מהשתתפותה במחנה, עד שביקשה לשוב ולהשתתף בו בשנה שלאחר מכן – דבר שלא התאפשר בשל ביקוש רב מאוד. אבל היא לא ויתרה: היא אירגנה לעצמה מקום לינה בקרבת המכון, ושבה והשתתפה בפעילויות הקבוצה.