שינויים בהרגלי הזרימה

על-פי התורה הקלאסית, אפשר לתאר את מהלכן של תגובות אנזימטיות באמצעות עקומה: התגובה מתרחשת בקצב הגובר תחילה ומתייצב בהמשך, והיא ממשיכה עד שהאנזים מסיים את עבודתו, ומפרק לחלוטין את החומר הכימי. אך במחקר החדש נדהמו המדענים כשגילו, כי גם לאחר שכל הקולגן התפרק, עדיין אפשר היה לחזות בתופעות-לוואי של התהליך – כמו אדווה המתפשטת אחרי שאבן נזרקה למים: מולקולות המים בסביבה המשיכו לנוע ולשנות את קשרי המימן שלהם, כתגובה לשינויים אשר התרחשו בזמן התגובה על פני השטח של האנזים עם הקולגן. תופעת-לוואי זו התרחשה במשך זמן רב יותר מאשר התגובה עצמה, וככל הנראה היא מכינה את הקרקע לתגובות כימיות וביוכימיות נוספות ברקמות הגוף. בניסויים מסוימים פורק כל הקולגן תוך שנייה, אך תנועת המים נמשכה לפחות פי חמישה מזמן הפירוק.

 

בהמשך גילו פרופ' שגיא ושותפיה למחקר, כי תנועת המים השתנתה בהתאם לסוג הקולגן ולחומרי הפירוק של התגובה הכימית. ממצא זה מצביע על כך, שקיים קשר הדוק מאוד בין המים לבין התגובה.