היסחפות

הרצון והצורך שלנו בקווים ישרים, וביציבות, הרגילו אותנו לראות את בנייני המידות של ניו-יורק כמעין הוכחה לסדר העולמי ה"טוב". תצלומיו של איתן ויתקון מקעקעים את הביטחון הזה. מראה הבניינים הנסחפים ברוח, או  בזרם, מטריד, משליט אי-ודאות.

התצלומים מבוצעים באמצעות מראות עשויות רדיד מתכת, או בועות סבון, שני חומרים שעל-אף "חולשתם" הבסיסית, מצליחים להשתלט על בנייני הענק ו"לעצב אותם מחדש", באופן דינמי, שמאפשר מציאויות מקבילות, משתנות, זורמות – אבל, בעיקר, לא בטוחות. זו תפיסת מציאות מפתיעה, במיוחד אם זוכרים שויתקון הוא אדריכל בהשכלתו, ושאדריכלות, באופן מסורתי, שואפת ליצור ולעצב מציאות קבועה ומתמשכת.

בסדרת תצלומי הים פועל ויתקון בכיוון ההפוך, כשהוא משתמש בדקויות של מימד הזמן בצילום, כדי ללכוד  ולמצות את משמעות תנועתם של הגלים. השילוב בין שתי סדרות התצלומים מציע בחינה של המציאות, ומטפח ספק באשר למה שהורגלנו לראותו כ"ברור ומובן". הבניינים היציבים נסחפים, ואין לדעת מה יהיה מצבם בעוד רגע; ומנגד, הגלים, שתמיד תפסנו כתופעה של תנועה אין-סופית, מציעים לפתע הווייה מוצקה.

מהי, אם כן, המציאות ה"אמיתית"? האם תצלומיו של ויתקון אינם אלא מניפולציה טכנית, או מעין אשליה אופטית? או שהם חושפים תכונות עמוקות של העולם האמיתי שמסתתר מתחת לגלימת התפיסה החושית המוגבלת שלנו?